|
הברית החדשה (יוונית: Η Καινή Διαθήκη) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה הברית הישנה והוא כולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים. הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו, כמו גם את חייו ופועלו של יוחנן המטביל. ספר נוסף, "מעשי השליחים" מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים עשר השליחים. כמו כן כוללת הברית החדשה את האגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות, וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.
1. שמו של הקובץ ומעמדו בנצרות שמו של הקובץ מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית בין האל לבין עם ישראל בהר סיני הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר ישו לכל אומות העולם. בתאולוגיה הנוצרית מבססים את האמונה הזאת על הכתוב בספר ירמיהו (ל"א, ל'-ל"ב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים (...) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (...)". הנוצרים רואים ב"ברית הישנה" (התנ"ך) מעין מבוא ל"ברית החדשה". לפי הפרשנות המקובלת ברוב הכנסיות הנוצריות, ה"ברית הישנה" כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו, וכן טעמים וצידוקים לצורך ב"ברית חדשה" שתחליף את הברית של מעמד הר סיני. ספרי הברית החדשה עצמם מביאים ציטוטים מן התנ"ך כדי להסביר אירועים בחייו של ישו. 2.שפת הברית החדשה העותק הקדום ביותר של הברית החדשה בגרסתה הקאנונית כתוב ביוונית. אף על-פי כן, היסטוריונים ופילולוגים סבורים שרק חלק מספרי הברית החדשה נכתבו במקורם ביוונית, וכי חלקם האחר תורגם מעברית או מארמית. נמצאו גם אוונגליונים קדומים שנכתבו בשפה הקופטית, אולם גם לגביהם קשה לדעת אם מדובר בנוסח מקורי או בתרגום. סביב שנת 400 לספירה, תרגם הירונימוס את כל כתבי הקודש הנוצריים ללטינית מעברית או מארמית (ספרי "הברית הישנה") ומיוונית ("הברית החדשה"). התרגום של הירונימוס נחשב במשך מאות שנים לתרגום המוסמך המוכר על ידי האפיפיור ברומא, אולם ב-1530 תרגם מרטין לותר את כתבי הקודש של הנצרות לגרמנית. זה היה אחד הגורמים לפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים. במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, עד שבמועצת הוותיקן השנייה בשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית. 3.ספרי הברית החדשה הבשורות ערך מורחב – בשורות את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות - חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו: # הבשורה על-פי מתי, מיוחסת על פי המסורת למוכס בשם זה, שעל פי פרק ט של אותה בשורה הוכר על ידי ישו כתלמידו. הבשורה על-פי מרקוס, מיוחסת למרקוס על פי המסורת לתלמידו של פטרוס השליח. # הבשורה על-פי לוקס, מיוחסת ללוקס, רופא מבני לוויתו של פאולוס השליח. # הבשורה על-פי יוחנן, מיוחסת ליוחנן בן זבדי, מתלמידיו הראשונים של ישו. אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן. הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. לוקס ומתי כנראה הסתמכו על מרקוס בכתיבת הבשורות שלהם, כ-80% מהדברים הכתובים בבשורה על פי מרקוס מופיעים בבשורה על פי מתי וכ-65% בבשורה על פי לוקס. במחקר מקובל לחשוב כי הסתמכו גם על מקור קדום יותר שנעלם, המבוסס על אמרות ישו. המקור העלום נקרא במחקר Q (קיצור המילה הגרמנית Quelle שמשמעותה "מקור"). הבשורות נכתבו כנראה בין השנים 70-100, כאשר הבשורה על פי מרקוס היא, כנראה המוקדמת מבין כולן והבשורה על פי יוחנן המאוחרת ביותר. מעשי השליחים אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים, המתאר את מאמצי השליחים להפיץ את בשורתו של ישו. הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום - הקרבה עצמית למען השליחות. סיפורים אלו סייעו לקהילות להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול הטרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים. משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו המחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקס" ושני החיבורים פונים לאותו הנמען שלא מוזכר בשום מקום אחר, תיאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל"). איגרות פאולוס ערך מורחב – איגרות פאולוס כן נאספו בברית החדשה כמה מאיגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות. איגרות אלו הן יסוד התאולוגיה הנוצרית, ויש שם מעין "פסקי הלכה" שעיצבו את דמותה של הנצרות. בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות המאוחרת, שבה פנו הנוצרים לא רק ליהודים, וויתרו על קיום המצוות. באגרות מתייחס פאולוס גם למצבם של הנוצרים ככת נרדפת, ומביע עמדה פסיבית קיצונית בנוגע ליחס הנוצרי לשלטון - פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית (כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ׃ וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ - אל הגלטיים, ג, 27-29). חשוב לציין כי מתוך כלל האיגרות המיוחסות לפאולוס, רק שבע איגרות מקובלות כאיגרות האותנטיות על ידי החוקרים (ושלוש שנויות במחלוקת). אגרות שנכתבו בוודאות על ידי פאולוס: # האיגרת אל הרומאים # האיגרת הראשונה אל הקורינתים # האיגרת השנייה אל הקורינתים # האיגרת אל הגלטים # האיגרת אל הפיליפים # האיגרת הראשונה אל התסלוניקים איגרות שייחוסן שנוי במחלוקת (בקרב חוקרים): * האיגרת אל האפסים * האיגרת אל הקולוסים * האיגרת השנייה אל התסלוניקים איגרות שכנראה לא נכתבו על ידי פאולוס (ונקראות גם "איגרות הרועה", "איגרות הרועים", או "הפסטוראליות"): * האיגרת הראשונה אל טימותיוס * האיגרת השנייה אל טימותיוס * האיגרת אל טיטוס איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום. הראשונה שבהן, האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, נכתבה בשנת 49, והשאר נכתבו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הראשונה (אך לא מאוחר משנת 63). |
|
最新喜欢： 跨境电商运营...
|
|
板凳#
发布于：2009-08-11 13:21
还是新约？
|
|
